הסיפור שלנו

הסיפור שלנו מתחיל אי שם בשנות השישים של המאה הקודמת.  

איזק, סטודנט צעיר ונלהב לחינוך מיוחד מגלה שהדרך ללב תלמידיו עוברת דרך חוויות משותפות של שמחה. 

באותן שנים היה משק בר דרור משק חקלאי בו שימשו בני משפחת בר דרור משפחת אומנה לתשעה אנשים עם צרכים מיוחדים. איזק מגיע לשם כמדריך חברתי ומיד יוצר קשר חם ומיוחד עם בני המשפחה, אניטה ואמדאוס בר דרור. מצוייד במסרטת 16 מ"מ  ובאהבה אמיתית לקולנוע, הוא צופה איתם בסרטים שאהב, מסביר, מתאר ומדביק אותם בהתלהבותו. הוא מלמד  אותם לחוות מוסיקה כפי שלא הכירו קודם, כשהוא שר ומנגן להם על כל כלי נגינה שנופל לידיו  (ואם לא נופל, יכולות היו גם זוג כפות מטבח פשוטות להפוך לכלי הקשה). הוא  מצחיק אותם בחיקויים ומדהים אותם בקסמים ולאט לאט סוחף אותם לתוך עולמו הצבעוני והשמח, כשהם שוכחים  את האתגרים ומתמסרים  לשמחה של הרגע.

דרכו המקצועית

כמו בכל סיפור טוב, מגיע רגע של תפנית בעלילה.

עמליה האישה שבזכותה החלום הופך למציאות

זה הזמן לצרף לסיפור את הנשק הסודי, העזר כנגד – אישתו עמליה, המרכיב הפרקטי של המשוואה.  היא זו שנדרשה לפרוט את החלום למספרים  ,לתרגם את החזון לשפה כלכלית ולתת  לפנטזיה ממשות בנקאית וזכות קיום.
 משפחת לוי עוברת לכפר סבא ומשק בר דרור הופך ל"בית בר דרור" – בית לחיים לאנשים מוגבלים שכלית והתפתחותית. איזק ועמליה מקימים יחדיו את הבית, מפתחים ובונים, משפרים וחולמים ויוצרים בית חם ושמח כאשר איזק חולם חלומות ועמליה יוצרת יש מאין.

דור ההמשך

בנם של איזק ועמליה, בעז,  גדל כל חייו בתוך הקהילה המיוחדת שיצרו הוריו ושנות ילדותו שזורות בזיכרונות חמים הכוללים חוויות משותפות עם אנשים מוגבלים שכלית התפתחותית. השתלבותו בעבודת המעון התחילה כבר בילדותו  בתפקידים שונים בקייטנות ובחגים (תפקיד בן הצ'יף שגילם בגיל חמש ביום האינדיינים נחשב עד היום פסגת קריירת המשחק שלו), עברה דרך עבודה כעוזר תחזוקה בשנות נעוריו והמשיכה לתפקיד רכז חינוך ומאוחר יותר מנהל.

הידע המעשי וההיכרות הקרובה עם התנהלות המעון היוו יתרון גדול בלימודיו האקדמיים והוא השלים תואר שני במנהל חינוך כשלב אורגני בחייו המקצועיים ועבודתו ב"בית בר דרור".  הוא מביא אל העסק המשפחתי כוחות ורעיונות חדשים והרבה התלהבות ומרץ כשהוא יוצא מתוך גבולות המשק ומקים את הוסטל בית אי"ל (ע"ש אביו איזק לוי) בשכונת אליעזר בכפר סבא ושלוחות נוספות ברחבי העיר המאפשרות לתת פתרונות דיור שונים המותאמים לצרכיהם השונים של הדיירים,  מתוך תפיסת עולם פלורליסטית ואמונה כי יש לשלב ככל האפשר אנשים מוגבלים שכלית התפתחותית בקהילה.

בעז ממשיך ומפתח את הגישה החינוכית טיפולית המיוחדת של אביו ומתאים אותה גם לאוכלוסיות חדשות, כשהוא פותח הוסטלים לאנשים הנמצאים על הרצף האוטיסטי. 

 בתי "בר דרור", "בית אי"ל" ממשיכים לשים במרכז עולמם את השמחה כגורם מאחד מתוך האמונה כי "במקומות בם קיימת שמחה אמיתית נופלות המחיצות בין אדם לאדם".